<h1>האורה לרש"י ח"ב סימן קל"ט</h1>
<h2>דף כט.</h2>
וששאלתם על מי ששמע צבור ממשמשין עליו לגזור גזרתם עליו וקפץ ונשבע שלא לקיים גזירתם. ואחר כך גזרו עליו צריך לקבל גזירתם עליו או אינה חלה עליו שבועתו. כך ראיתי שהנשבע לעבור על דברי צבור נשבע לשוא הוא, ואולי התרו בו חייב מלקות דאורייתא משעת שבועה. וצלל במים אדירים והעלה חרס בידו ולא נפטר מגזירת צבור. אם בדין גזרו עליו, ואף על פי שקדמה שבועתו לגזרתם שהרי נשבע לבטל את המצוה, לסור מחוקי ישראל שלא לידון כמשפטם ותנן איזה הוא שבועות שוא, שחייב על זדונה מכות, שכיון שנשבע לעבור על התורה, הרי נשבע על מה שאי איפשר. שהרי משבע ועומד מהר סיני הוא על עשה ועל לא תעשה בארור בכלל ארור בפרט ברוך בכלל ברוך בפרט. ואין לך כל מצוה שבתורה שלא נכרתו עליו ארבעים ושמונה בריתות. ושבועות הראשונים קדמה לשלו ולוקה. והתלמיד האומר נשבע לבטל את המצוה פטור מכלום, טועה בדבר משנה הוא שהרי שנינו זו הוא שבועות שוא שחייבין על זדונה מכות, וטועה במקרא הוא, דכתיב כי לא ינקה ה' [שמות כ' ז'] ה' הוא דלא ינקה אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, ואם לא התרו בו ולא ניתן למלקות בית דין, הרי הוא בכלל לא ינקה, וענוש עולמית, שעשה שתים נשבע לשוא, והוציא שם שמים לבטלה, כתיב את ה' אלהיך תירא [דברים ו' י"ג], ומה ששנינו [לעיל כ"ז ע"א] נשבע לבטל את המצוה פטור, לענין שגגה שנינו, ולענין קרבן עולה ויורד שהנשבע לבטל ושגג ולא ביטל, או נשבע לקיים פטור מקרבן, דממעטיה מקרא מה הטבה רשות אף הרעה רשות אבל לוקה הוא על שנשבע לשוא במזיד.
